יורם קלינברגר נ' בלארט ישראל בע"מ

פסק דין

1.עניינו של פסק דין זה בטענת התיישנות הנטענת על ידי הנתבעת בהתייחס לתביעת התובע.

רקע

2.התובע הגיש ביום 23.12.04 כתב תביעה כנגד הנתבעת על סך 299,093 ₪ וביום 17.02.05, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, באותו סכום, בשל חוב שחבה לו הנתבעת (כנטען) בגין עבודות שביצע התובע עבורה במהלך מספר שנים, עד שנת 1996.

3.בתיק ניתנו מספר החלטות על ידי כב' השופט שפסר.

כך, בהחלטה מיום 29.03.07, קבע כב' השופט שפסר, בעקבות בקשה לדחיית תובענה על הסף בטענת "מעשה בית דין" שהגישה הנתבעת, כי מתקיים מעשה בית דין באופן חלקי אך ורק בנוגע לתכנון הארובה עם התביעות הקשורות בה, וכי לגבי שאר העבודות להן טוען התובע, לא נתקיים מעשה בית דין.

בהחלטה נוספת מיום 16.09.07, המהווה החלטה משלימה להחלטה מיום 29.03.07, התייחס כב' השופט שפסר לטענת ההתיישנות שנטענה על ידי הנתבעת באשר ליתר מרכיבי התביעה כדלקמן:

א.יתרת חוב בגין עבודות שביצע התובע עבור הנתבעת ליום 01.01.94.

ב.עבודות תכנון והוצאות לשנים 1995 – 1996, כשהחישוב נעשה ליום 31.12.96.

כב' השופט שפסר סוקר בתמצית את טענות הצדדים וקובע כי ככל שנוגעים החובות נשוא התביעה למועד יצירת החובות, הרי שלכאורה יש התיישנות לכל המאוחר בסוף שנת 2003, זמן ניכר לפני הגשת התביעה.

שתי הטענות של התובע הנוגעות להפסקת מירוץ ההתיישנות, אשר נדונו בפני כב' השופט שפסר, הן כדלקמן:

א.האם יש יסוד לטענה כי התגבשות עילת התביעה נולדה אך עם דרישה, דרישה שהועברה רק לאחר מתן פסק דין בחודש נובמבר 2004 ( פסק דין שהתקבל בפשרה בתיק אזרחי 3054/98, לפיו חוייב התובע לשלם לנתבעת סך של 35,000$ ), כנטען שסוכם בין הצדדים.

לעניין זה טען התובע כי במסגרת דפוס עבודה שיצרו הצדדים משך עשרות שנים, היו נפגשים הצדדים להתחשבנות, אחת לשנה, תוך שהתובע ראה בחוב הנתבעת מעין "תכנית חסכון" עתידית לשנים הבאות.

ב.האם התקיימו תנאי סעיף 9 לחוק ההתיישנות בדבר הודאת הנתבעת בחוב.

לעניין זה טען התובע כי הצדדים הסכימו כי ביצוע ההתחשבנות ביניהם ידחה עד לאחר סיום תביעה שהוגשה ע"י הנתבעת באשר לשאלת הארובה כנגד נתבעים שונים ובכלל זה התובע. פסק הדין בתביעה האמורה ניתן ביום 7.11.04, כאשר במהלך כל התקופה שמרו הצדדים על יחסים טובים ביניהם ומנכ"ל הנתבעת אף הצהיר שאינו מתכחש לחובות ישנים.

כב' השופט שפסר קבע לעניין הטענה הנוגעת לסעיף 9 לחוק ההתיישנות כי אין מחלוקת שאין כל הודאה מצד הנתבעת בכתב או בפני בית המשפט בדבר קיום זכות התובע ולכן לא התמלאו תנאי סעיף 9 לחוק, המפסיקים את מירוץ ההתיישנות וקובעים את תחילתו למועד שלאחר מתן פסק הדין.

בהתייחס לטענה לפיה סוכם בין הצדדים על תשלום רק עם דרישה, לאחר שכב' השופט שפסר סקר את ההלכה הפסוקה בעניין זה, קבע כב' השופט שפסר כי אין מנוס מלשמוע ראיות בשאלת ההתיישנות, נוכח המחלוקת הקוטבית בין הצדדים באשר לסיכום ביניהם.

לפיכך הורה כב' השופט שפסר על פיצול הדיון כך שבשלב ראשון יובאו הראיות בשאלת ההתיישנות.

4.להשלמת התמונה יצוין כי לאחר ההחלטה האמורה, ניסו הצדדים לפנות להליך גישור ומשזה לא צלח, הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים בנוגע לטענת ההתיישנות, בהתאם להחלטתו של כב' השופט שפסר מיום 29.11.07. בעקבות בקשת התובע לקיים דיון בעניין, ולאחר שכב' השופט שפסר מונה לכהן כשופט בבית המשפט המחוזי, הועבר התיק לטיפולי. ביום 15.02.10 התקיים בפני דיון, במסגרתו נחקרו המצהירים מטעם הצדדים והצדדים סיכומו טענותיהם בכתב.

טענות הצדדים